החלטה בתיק ת"א 22278-07-10

לפני בקשת הנתבע, בנק דיסקונט לישראל ( להלן: "המבקש" ) להורות לנתבעים

( להלן: "המשיבים" ) , בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי ( להלן: "התקנה" ו/או "התקנות" ) להפקיד בקופת בית המשפט ערובה ראלית לתשלום כל הוצאות המבקש.

לטענת המבקש, קיים חשש ממשי שהמשיבים, הנתבעים בתיק זה לא יוכלו לשלם את ההוצאות שיפסקו כנגדם אם תדחה תביעתם. זאת כיוון שמדובר במשיבים, אשר מצבם הכלכלי , בכי רע, והמבקש לא הצליח לגבות מהמשיבים את חובם , על אף , שהוצאו כנגד המשיבים, צוי הבאה, הגבלות ועיקולים.

המבקש מפנה גם להחלטת כב' הרשם רף, ממנה, לשיטת המבקש, ניתן ללמוד כי המשיבים הינם  ללא הכנסה, שחיים מקצבת הביטוח הלאומי וביתם נמכר בהליך כינוס נכסים.

בהתאם לאמור, חושש המבקש כי לא יוכל להפרע מהמשיבים אם תדחה תביעתם, כפי שהוא מתקשה לגבות , כעת את חובם של המשיבים.

בנוסף, טוען המבקש, כי מדובר בתביעה שסכוייה קלושים ומדובר בהליך סרק וחסר בבסיס. לעניין זה מפנה המבקש להחלטת כב' השופטת  פינצ'וק אלט, אשר בחנה את טענות המשיבים כלפי הבנק, הן לעניין ההתחייבויות הנטענות והן לגבי הנזקים. כב' השופטת פינצ'וק אלט קבעה כי טענת המשיבים לפיה , ללא לוח סילוקין, לא ניתן לדעת מה מצב החוב. לשיטת המבקש, יש בהחלטת כב' השופטת פינצ'וק אלט ללמד, כי סיכויי התביעה נמוכים. לכן מתבקש במצב כזה שבית המשפט יורה למשיבים להפקיד בטוחה לכיסוי הוצאות המשיבים.

כמו כן, טוען המבקש, כי המשיבים חסרי תום לב, שכן, המשיבים לא שילמו את חובם לפי פסק דין וכל מטרתה של תביעה זו היא, להוות משקל נגד, ההליכים שנפתחו כנגדם בהוצל"פ.

המשיבים, בתגובה טוענים, כי בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי הכלל הוא שלא יחוייב תובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות המבקש, בשל עוניו בלבד.

לעניין סיכויי התביעה , טוענים המשיבים, כי מדובר בתביעה חזקה ואיתנה וניסיונו של המבקש להציג מצג כאילו מדובר בתביעת סרק הנה ניסיון חסר תום לב לגרום לדחיית התביעה.

בניגוד לטענת המבקש, במסגרת הדיונים שהתנהלו בבית משפט השלום בהרצליה , ב"כ המבקש ונציגת הבנק, שנכחו בדיון, לבדוק האם ניתן להוציא את משיבים 2-3 מהחשבון. ואכן העניין נבדק ונמסרה הודעה לבית המשפט לפיה ניתן להוציא את המשיבים 2-3 מהחשבון רטרואקטיבית. בעקבות תשובה חיובית זו נחתם הסכם הפשרה.

המבקש לא עמד בהבטחה זו, בטענה, כי הדבר איננו אפשרי, וזאת, בנגוד להבטחתו בבית המשפט. המשיבים טוענים שללא תנאי זה לא היו חותמים על הסכם הפשרה.

עוד טוענים המשיבים,  כי המבקש לא העביר לידיהם נתונים לגבי כספים שגבה מצדדי ג' והאם חשבונם זוכה בכספים אילו. בשל כל האמור , נגרם למשיבים , נזק רב.

המבקש, בתשובתו, טוען כי, במקרה נשוא תביעה זו , המשיבים לא הוכיחו  שאין ביכולתם לגייס את הערובה הנדרשת וכי לא הובאה כל ראיה בדבר סיכויי התביעה.

לאור האמור טוען המבקש כי נסיבות התיק דנן נופלות בגדר תכלית תקנה 519.

דיון:

על פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( להלן: "התקנות" ) בית משפט רשאי לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע .

       "...בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. .."

מטרתה העיקרית של תקנה 519 (א) הנה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846; רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845.

התקנה לא קובעת  קריטריונים לפיהם יחוייב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת אלא שנקבע כי יש לעשות כן בנסיבות המצדיקות את הדבר. שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא. על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות שיפוטיות (הנחשבת כזכות בסיסית בעלת אופי חוקתי מהמעלה הראשונה), לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865).